איש גבוה ודק במכנסיים קצרים ורגלי איילה, מרחף בצעדי ענק. כבר אז, אך גם סמוך למותו, היה קשה לי לעמוד בקצב.
זקן תיש גזור בקפידה. קצת רקדן וקצת פלמחניק.
לודוויג שוטנברג - שאיש מאיתנו לא הכיר, הגיע ארצה ובחר לעצמו שם חדש – הכי ישראלי שיכול להיות, תוצרת הארץ – אלי סיני.

כמה ישראלי וכמה זר.
כמה היפי וכמה פרוסי.
כמה אנרכיסט וכמה דוגמטי.
כמה פרולטר וכמה אציל.
כמה צבעוני וכמה מונוכרום.

תמונה ראשונה: תחילת שנות השמונים של המאה הקודמת. רחל ואני חזרנו מארה"ב. שנת מעבר. כמו מעפילים אבל לחיפה. אני עובד עם אריה נבון, גם הוא תפאורן דגול, וותיק מאלי "מראשוני החלוצים". אלי ואני אמורים להפגש על הפקה של שוויק בהבימה עם עזיקרי. להפתעתי הוא מציע שיבוא אלי לחיפה. ביום שישי 17:00. בערב אמורים לבוא אלינו חברים מתל אביב ולהשאר לסוף השבוע. אבל יהיה בסדר, הם יגיעו מאוחר... אלי הגיע פונקט ב 17:00. To make a long story short גמרנו לעבוד. עקשן חסר פשרות ועם זאת מקשיב בראש פתוח. הגיעו חברים, ארוחת ערב, יין...מוסיקה דיבורים קלפים מרפסת גדולה לים התיכון...כיף גדול. במוצאי שבת הוא התמקם כבר פעם שנייה לשינה בשק שינה על מזרון 10 מ"מ. בראשון בבוקר כשקמנו, פינת השינה התייתמה, המזרון מקופל, עליו המנורה ואליה מוצמד פתק תודה. הוא המשיך לעכו, לפסטיבל.

שוויק לא יצא לנו, אבל בשנים הראשונות שלי כבמאי תיאטרון במולדת עשינו יחד, בעיקר בתיאטרון באר שבע, הצגות מסוגים שונים; כל מיני צורות וסגנונות, אבל חוט דק מקשר ביניהן. כמעט כולן היו ממש בנפשי. חשוב יותר לדמותו ולזכרו – גם בנפשו.
תמיד מצאתי את עצמי מקשיב לו בריכוז. לדברים וגם לסאונד המיוחד. הד קלוש של חיתוך דיבור ייקי. קצת כמו הסאונד של אורי אבנרי יבדל"א. פוליטורה אירופאית על פרי הצבר.

תמונה שנייה: עשינו הצגות ואכלנו כמה דברים טובים יותר ולפעמים גם פחות... המלצנו זה לזה על ספר. רדפתי אחריו ברגל בקוצר נשימה בין חנויות רהיטים וחנויות בדים, נסענו הרבה לבאר שבע שהיתה אז רחוקה יותר, וגם הבטנו בים מהמרפסת בהרברט סמואל. הפלגנו לעולמות אחרים בעיקר של ציור וארכיטקטורה, אבל אז הוא היה מקניט אותי, לא תמיד בהומור, שלפי חשבונו אני מתעקש על כסא מיותר בתפאורה. פעם אפילו הלכנו קצת מכות, וניקול הפרידה, ואחרי שברניקי חזרה קבלנו כולנו שטרודל וקפה טוב...אבל זה לא יאה לתערוכה רטרוספקטיבית לזכרו.

הוא היה סקרן גדול שלא הפסיק ללמוד אבל גם מורה גדול שלימד וחינך כמה מחזורים של מעצבים. גם של עובדי במה. הוא באמת אהב תיאטרון ואהב את החיים ופילס לו דרך משלו בשני העולמות. הוא היה איש מקצוע דייקן פרגמטי וספרטני - והדוניסט איש רנסנס נוסח אירופה. אלי סיני כמה ישראלי וכמה זר.

אני אסיר תודה על שזכיתי שיהיה חלק מחיי.
מוסיקה.
תרועות חצוצרה מרחוק.
צוג עולה.
חושך.
מסך.

מיכה לבינסוןן