מאמר:    אורנה בן מאיר             רשמים:    דוד לוין אופירה הנינג מיכה לבינסון

אופירה הניג, במאית, שהיתה בין תלמידיו הרבים של אלי סיני: 

יש בי אהבה גדולה למילה הכתובה. אלי סיני היה אחד מאותם אנשים שלימדו אותי להוציא מן המילה הכתובה את התמונה החזותית. ובעיקר הוא לימד אותי להתפעם מן היופי שבבהירות התמונה

 
אלי לימד אותי עיצוב כשהייתי סטודנטית לבימוי. במהלך השנים כשהפכתי בעצמי למורה הבנתי את החשיבות שבניסוח. אני זוכרת היטב את השאלות הרבות ששאל וחקר ולא הניח. קושיות שנראו אז לא רלבנטיות. לקח לי זמן להבין את מה שהיום אני מפטפטת בכל שיעור ובכל הזדמנות, שתהליך היצירה מתחיל בשאלות הנכונות והאמיתיות, שיצירה אמיתית מתחילה בתמצית של מילה ודימוי ולא במחשבות כלליות ונודדות ושעבודת אמנות נושקת לאמנות הדיוק.

הרבה אני חבה לאיש המופלא הזה. כשהוזמנתי לראשונה, בימאית צעירה, לביים בתיאטרון הבימה, ביקשתי ממנו לעבוד איתי. אני זוכרת את החיוך המרומז כשהסכים בשמחה ועבד מולי, מפזר לחלוטין את פער הגילאים בינינו ואת הפער שבניסיון. אלי אהב את התיאטרון ודרכו הגעתי לתחושה שאיננה עוזבת אותי , גם היום וגם לנוכח המצב המייאש בתיאטראות – תיאטרון הוא קודש הקודשים.

באחד השיעורים כשביצענו תפאורה של הצגה חדשה, עמדתי ובהיתי בו דופק מסמרים. עד היום אני זוכרת את ריח העץ והבמה. עד היום, גם כשאני מנהלת תיאטרון, אני באה ככה לפעמים להריח את הריח הזה. זה מחזק אותי. כי אלי סיני לימד אותי איך לעשות תיאטרון אבל שמו גם מזכיר לי למה אני עושה תיאטרון.

אופירה הניג