אלי סיני היה מעצב במה במשך כארבעה עשורים בתיאטרון הישראלי, ומחנך של דור מעצבי במה בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל-אביב ושל במאים בסמינר הקיבוצים. שלוש נוכחויות מסיביות ומשמעותיות בזירה התרבותית, שהקנו לו מעמד של כבוד בפנתיאון התיאטרון הישראלי.

מכל האמנויות של התיאטרון ,זו של עיצוב הבמה היא החמקמקה מכולן להגדרה בקרב יוצריה, ואפילו במחקר התיאטרון העכשווי. תחת כותרתה שוכנות בצוותא אמנויות שונות לחלוטין מבחינת אמצעי הביטוי שלהן, כגון: תפאורה, תלבושות, אביזרים, ותאורה, כשמעצב הבמה הוא למעשה אמן בינתחומי המלהטט כקוסם ביניהן.

בהתאם לכך, ההתגבשות היצירתית של מעצבי במה היא תהליך ארוך ומתמשך המתחיל למעשה בתום לימודי ההכשרה. תהליך ההתגבשות של אלי סיני היה שונה מבני דורו; הדור השלישי של מעצבי במה בתיאטרון העברי, שרכשו את אמנותם באקדמיות בחו"ל. עובדה זאת בלטה במיוחד נוכח שני הדורות שקדמו להם בתיאטרון הארץ ישראלי.

הדור הראשון שיצר בשנות העשרים היו ציירים ארץ-ישראליים כגון נחום גוטמן, משה מוקדי, ראובן רובין ואחרים, שהגיעו לתיאטרון בעקבות המוניטין האמנותי שצברו מחוץ למדיום הבימתי, ובתרומתם העניקו את הגושפנקא האסתטית לתיאטרון שזה עתה נולד. האמנים ראו במדיום הזה כר חדש להתנסות יצירתית, שבזירה התרבותית הארץ-ישראלית דאז היה תקשורתי יותר מזה המוזיאולוגי.
מעצבי הבמה של הדור השני -  ג'ניה ברגר, עמנואל לופטגלס, שלום סבא ואחרים - כבר רכשו את האומנות החדשה של עיצוב במה בשנות השלושים בגרמניה. הם פעלו בתיאטרון הארץ ישראלי שהיה בשלב שכלול הכלים המקצועי שלו, והם הביאו עמם תפיסות בימוי מודרניסטיות, אסתטיקה ופרקטיקה של תאורת תיאטרון, וטכנולוגיה של מכונת הבמה המודרנית.

אליעזר שיטנברג יליד גרמניה, אשר עיברת את שמו לאלי סיני, למד את אמנותו בדרך המסורתית יותר של צמיחה איטית מתוך השטח, תוך התנסות עצמית בכל אמנויות התיאטרון בהפקות חובבים בשנות החמישים. לימודי התיאטרון שהוא השלים בשנות הששים בגרמניה היוו למעשה את סופו, ולא את תחילתו, של תהליך החניכה האמנותי שלו: לימודי נגרות בבית ספר מקצועי, לימודי רישום וציור בשיעורי ערב בבצלאל, שחקן ומעצב תפאורות וכרזות בבמות חובבים, צביעת תפאורות בתיאטרון הבימה, איורים בעיתונות, ודוגמנות אופנה בעת לימודיו באקדמיה של מינכן. כל אלו הותירו את חותמם בעיצוב אופייה של יצירתו.

לצורך אפיון יצירתו של סיני אשאל הגדרה של מעצב במה ישראלי אחר, רוני תורן, הרואה עצמו כתלמיד מובהק של סיני, התופס את עיצוב הבמה כתהליך של "הלבשת חלל". ברצוני לדמות את אלי סיני לחייט עלית של חלל הבמה. חייטות עלית היא אומנות (craftsmanship ) בעלת מוסכמות מנוסחות במדוקדק, שמטרתן היא בניית החליפה האישית כמעשה אמנות שלם ומהוקצע. בדומה לגוף הגברי השונה בצורתו מגבר אחד למשנהו המובנה באמצעות החליפה המוסכמת, כך החלל הבימתי הוא גוף אמורפי, המבקש לקבל צורה באמצעות רכיבי עיצוב הבמה של התפאורה, התלבושות והתאורה. בדומה לחייטות עלית, גם לעיצוב הבמה מוסכמות מנוסחות היטב לצורך יצירת עולם בדיוני, באמצעים החזותיים הקבועים של קוליסות, מסכים, פודיומים, עמודים, מדרגות, תאורה, איפור, אביזרים ועוד. על עיצוב במה להיות יעיל כדי שיצור באמצעותן עולם בדיוני משכנע במהימנותו, אבל לא באמיתותו. ככל שתהיה דומה לעולם האמיתי,תישאר הבמה תמיד אשליה של העולם האמיתי ולא סימולציה שלו.

בתיאטרליות  טמון אפוא ההבדל בין עיצוב במה בתיאטרון ובין הקולנוע, וסיני היה מעצב במה מובהק של התיאטרון.
אופן החניכה האמנותי של סיני תרם להבנייתו כ"חייט עלית של החלל הבימתי", שהיא מודעות מתמדת לתיאטרליות של הבמה. עיצוביו בשנות החמישים ובשנות הששים בעת לימודיו במינכן חושפים תהליכי ערבול של השפעות אמנותיות שונות, שהבולטת בהן היא הזיקה לסוריאליזם, האופנתי באותה עת. בעיצובי הבמה שיצר לאחר לימודיו ניכרים תהליכי סינון וניקוי של ההשפעות החיצוניות שניכרו בה קודם לכן, ובולטת הימנעות מהמיותר, מהדקורטיבי והמנייריסטי שאפיינו את יצירתו המוקדמת. הקשב הבלעדי לצרכי המחזה בולט בסגנונו המגובש החל משנות השבעים, המבטא את מודעותו לתיאטרליות של הבמה. בדומה לחייט עלית, המקפיד כקוצו של יוד על פרופורציות נכונות ומינון מדויק של פרטים במכלול הגופני של הלובש בהתאם לצרכיו, סיני משכלל את מוסכמות עיצוב הבמה לכדי מעשה אמנות. גם כשעיצב עולם ריאליסטי הוא מעולם לא העתיק את המציאות של עולם המחזה אלא זיקק את רכיביה המשמעותיים באמצעות המוסכמות הבימתיות.

כך למשל, בתפאורה המופתית שיצר למחזה רכוש נטוש משנת 1987 בולט תמהיל מדויק של רכיבי ארכיטקטורה, בהתאם למוסכמות של תפאורה שאיננה קליפתית-סגורה ( Box set ), אלא חלקית-איית (Island set ) (המקט). אלו מאפייני הבית הערבי הישן במושב בצפון הארץ: פתחים מקושתים, קורה מעוקלת ודלת מקושתת עם סבכת ברזל מסולסלת, לצד רכיב הטבע של שני העצים, שכמו-ממסגרים את הבמה משני צידיה. רכיבי הארכיטקטורה והטבע ממשמעים את העולם הערבי ה"נטוש" שנוכס על ידי מציאות ההווה הישראלית המאופיינת בעליבותה הזמנית והמוזנחת: ארגזי העץ והקרטון, הדלת השבורה, העצים הצחיחים, המטבח הדל ורהיטי הסלון הישנים. שני העולמות - הערבי והישראלי - החיים בכפיפה בלתי הרמונית אחת, מתמצתים לצופה את עלילת ההצגה, עוד קודם שנאמרה הרפליקה הראשונה של המחזה (תצלום התפאורה). הטיפול הפרטני-ריאליסטי בקירות האבן השחוקים, שבכת הברזל המתפוררת, אריחי החרסינה הדהויים שבמטבח, מדף העץ המט לנפול, אהיל הנברשת פרום הגדילים ושאר חומרי המציאות הענייה הם עבודה של מעצב במה שצמח מקרביה של אמנות התיאטרון: נגרות, ציור קוליסות ומשחק. המידתיות שניכרת בתפאורה שלטה גם בעיצוב הדמויות בהצגה אשר זכו לאפיון אישי-פרטני מדויק. (תצלום עם התלבושות) בתצלום שלפנינו בולטת בחריגותה שמלת הקטיפה המהוהה עם מקבצות המלמלה של האם טוני בית אריה, המגולמת בידי זהרירה חריפאי; זו מסמלת את היאחזותה הנחרצת של האם בבית הערבי הישן, וסירובה העיקש לוותר עליו לטובת דירה בשיכון ישראלי חדש. דמויות בנותיה מעוצבות באמצעות בגדים "חדשים", אף שאינם חדישים-אופנתיים; עירוב מלבושי של ישן וחדש הבולט בדלותו הבלתי אסתטית: ג'ינס עם נעלים וגרביים לא אופנתיים; כובע קסקט ארכאי ונעלי התעמלות. הבנות הן דמויות המצויות בתפר שבין העולם הישן לחדש, כשעלילת ההצגה מגוללת את ניסיונן להתנער מ"הרכוש הנטוש" שבו הפכו לשבויות עם אמן, כדי לצאת לחיים חדשים. בעיצוב הדמויות ניכרת ההבנה העמוקה של סיני, השחקן והדוגמן לשעבר, את ההקשר הפיזי-החומרי של תלבושת השחקן, שצריכה לשמש את גופו ולהיות מותכת עמו בכדי להפוך לדמות הבימתית. סיני לא מכפיף את חזונו החזותי על הדמות, אלא בונה אותה מתוך גוף השחקן עצמו, ומתוך הבנה וקשב לצרכי העלילה. הדיוק והמידתיות התיאטרליים שנקט סיני בכל עיצוב העולם הבדיוני היא שתרמה לאיכותה של הצגת רכוש נטוש, אשר קיבלה תשבחות מהביקורת וזיכתה את המחזאית שולמית לפיד בפרס מסקין; שוש וייץ הגדירה אותה כ"אחת ההצגות הישראליות היפות והמעניינות ביותר בשנים האחרונות".

המידתיות שימשה את סיני גם במחזות לא ישראליים. בהצגת ביבר הזכוכית משנת 1991 בולט האיפוק שגזר על עצמו במדרגות המילוט המתכתיים; רכיב ארכיטקטוני ניו-יורקי טיפוסי, שהפך למטבע חזותי שגור במחזאות הריאליסטית האמריקאית. סיני ביכר להדגיש את היחסים בין מפלסי הארכיטקטורה בחלל, המסמלים את יחסי הכוחות האנושיים במחזה, ולאפשר לתאורה ליצור בתוך החלל את האווירה הקלאוסטרופובית-בועתית הטיפוסית כל-כך למחזה זה: ביבר הזכוכית עוסק בשבריריות האנושית בתוך העולם המודרני המנוכר. המחשבה על צרכי ההצגה המסוימת, על שימושיות החלל הבימתי, ועל החילופין בחלל ובתלבושות לצורך יצירת עולם קוהרנטי, הם תווי ההיכר של יצירת סיני גם כשיצר עולם סימבולי. התפאורה שיצר להמלך ג'והן משנת 1976 התבססה על הדימוי החזותי המילולי של התקדמות על גוויות. בחירה סימבולית זו לא הייתה מנותקת מההקשר המבני של חלל הבמה שנועד להצגה (איור תפאורה). סיני עיצב אותו כחדר מלחמה צבאי הבנוי משני עמודים תומכים וביניהם גומחה מרכזית, שבה נתלתה מפה צבאית, אשר מסלולה המשיך את דרכו על הרצפה. האמירה המילולית של הבמה שובצה בתוך המבנה המוסכם של תפאורת קליפה ארכיטקטונית (Box set ). התאורה אפשרה גילוי וכיסוי תכולתם הרצחנית של העמודים, אשר נחשפו כארונות עמוסי שלדים, שמספריהם הגדלים והולכים במהלך העלילה הופיעו כמעין מונים במשקופים העליונים של עמודי-הגוויות. קונספט דומה של תפאורה ובניית חילופין בחלל באמצעות התאורה הופיע בתפאורה שעיצב סיני להצגת יוליוס קיסר בשנת 1977. המשפט המילולי של טיפוס לצמרת גולם באמצעות המוסכמה התיאטרונית המוכרת של פודיום מדרגות מונומנטאלי, שהיתמר כלפי מעלה אל הכס הנכסף שבצמרת (תצלום ההצגה). גם שאר תווי ההיכר האסתטיים של הארכיטקטורה הפשיסטית עוצבו באמצעות מוסכמות התיאטרון המוכרות של קוליסות עמודים אנכיים ופודיומים סימטריים משני צידי הבמה, שכולם נשאו עליהם סמלי שלטון איקוניים בהתאם להשתלשלות העלילה, ומסך אחורי שקוף למחצה, אשר באמצעות התאורה האחורית חשף את המבנה הארכיטקטוני שמאחוריו (תצלום המקט); משאת הנפש של הטיפוס לצמרת, כמו-גם הרקע הגיאופיזי המסוים של העלילה. התזמור המדויק כל-כך של כל המרכיבים הללו, ללא נופך מיותר של גינדור והתייפייפות הם תווי ההיכר של אלי סיני מעצב הבמה.

קשה לסכם ביריעה קצרה שכזאת נוכחות אמנותית מסיבית של ארבעים שנה, בכל התיאטרונים המרכזיים בישראל וכן בכל מסגרות הפרינג' ובתי הספר לדרמה בארץ, ובכל הסוגים של רפרטואר דרמטי שבהם עסקה אמנותו של סיני. בכל זאת, אם אבקש לסכם את חשיבותו של סיני בתיאטרון הישראלי הרי היא בשכלול הכלים המקצועי והמנוסח להפליא של כללי "חייטות העלית הבימתית"; אותם הוא יישם גם בעבודתו כמחנך במאים ומעצבי במה לעתיד, ועל כך אני גם יכולה להעיד מניסיון אישי כסטודנטית שלו בעבר. סיני העביר את מורשתו לבני ובנות דור "מעצבי האוניברסיטה" כפי שאני מכנה אותם, והם עוסקים עכשיו בבחינה מחדש ובשבירתם של הכללים שניסח המורה שלהם.